בעקבות תלמידי הרב צבי יהודה

בפורים דפרזים תשמ"ב נפטר הרב צבי יהודה לב"ע. אלפי תלמידיו ושומעי לקחו פרצו בבכי מר בזעקם: "אבא! אבא!" – אביהם של כלל ישראל. במשך שעות התנהל מסע ההלויה, כשהמלווים הרבים מתחלפים ביניהם בנשיאת המיטה. אולם רק מי שטבל הורשה לשאת את המיטה. אלפי בני נוער ואזרחים, חובשי כיפות סרוגות, וגלויי ראש התנהלו לאיטם במסע ההלויה. שבע שנים לפטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל.   "ערב שבת", כ"ו באדר א' תשמ"ט (3.3.89)   תמורות שונות חלו מאז פטירתו של הרב צבי יהודה על הציונות הדתית, על "גוש אמונים"; ימית נהרסה, הוקמה המחתרת היהודית, וראשיה עדיין יושבים מאחורי סורג ובריח. מי היה הרב צבי יהודה זצ"ל – כך נקרא בפי תלמידיו. מי הם תלמידיו? האם זו תנועה חסידית? תנועה עממית. או אולי אפיזודה חולפת? ניסינו לברר נושאים אלו בשיחה עם הרב יוחאי רודיק, תלמיד מרכז הרב, שערך מחקר סוציולוגי מקיף בנושא ופירסם אותו לאחרונה בספר בשם "ארץ גאולה – שורשיה האידיאולוגיים של הציונות הדתית, גוש אמונים, המחתרת היהודית ויחסיהם עם העולם החילוני בישראל"[1]. הרב צבי יהודה זצ"ל ראה עצמו בראש וראשנה כממשיך דרכו של אביו הרב קוק זצ"ל. ולכן כדי להבין יותר טוב את פעלו של הרב צבי יהודה לדורו, צריך לחזור לראשית ימי ישיבת מרכז הרב, או כפ]י שנקראה אז – "הישיבה המרכזית". מאז ומתמיד היתה ישיבת מרכז הרב שונה משאר הישיבות, ותלמידיה – מתלמידי שאר הישיבות. בשעה שהרב קוק זצ"ל הגיע לירושלים ושאף להגשים את חזונו הגדול בדבר הקמת "ישיבה מרכזית עולמית" פגש ברב חרל"פ שהיה באותה עת ראש "חברי המרכז". פגישתם הביא לגיבוש ראשוני של גרעין לישיבת מרכז הרב. הרב חרל"פ היה מקובל על כל הזרמים בירושלים של אותם זמנים. תלמידי הישיבה דאז היו שונים במראם החיצוני מרוב תלמידי הישיבות בירושלים. הם היו לבושים בחליפות קצרות ומגולחים, בדומה לתלמידי ישיבת חברון דאז. אבל בירושלים היו יוצאי דופן באופן בולט. ולכן כשעברו בעיר ובמאה שערים היו קוראים אחריהם "הנה הקוקניים הולכים". תלמידי הישיבה היו גרים בדירות שונות ברחבי העיר. בית הישיבה היה בדירה שבבית הוועד הכללי, שם גם התגורר הרב זצ"ל. בנוסף לעובדת השוני החיצוני היו תלמידי הישיבה המרכזית ברובם מתושבי חוץ לארץ. הם הגיע לארץ בעזרת סרטיפיקטים שנופקו על ידי ממשלת המנדט במיוחד עבור הישיבה, ונקל להבין שעובדה זו גרמה לכך שהעברית לא היתה שפה בה שלטו. מסיבה זו היו הלימודים קשים עבורם ולא כולם היו יכולים להתמיד בלימודיהם. חלק נרתעו מהקשיים וגם לחצים מחו"ל החזירו את חלקם הביתה. בישיבה דיברו בעיקרון בעברית. אחד התלמידים, יחיאל אליאש, שעלה מרומניה, יודע לספר שהוא דיבר אידיש וכונה "אידישיסט". (לימים היה ממקימי "אליצור" – תנועת הספורט של המזרחי). גם הלימודים בישיבה היו שונים מהלימודים בישיבות אחרות. הרב קוק והרב חרל"פ, ראשי הישיבה היו מוסרים שיעורים בגמרא ובהלכה. הנזיר – הרב דוד הכהן, מסר שיעור בספר ה"כוזרי" (שעור באמונה שלה היה מקובל בעבר), הרב צבי יהודה זצ"ל לימד שיעור בתנ"ך. המשגיח בישיבה היה הרב יצחק אריאלי זצ"ל – מחבר הספר "עיניים למשפט". באותו זמן גם התחיל הרב קוק בפרוייקט של "הלכה ברורה – בירור הלכה", הוצאת מסכתות הש"ס עם מראי המקומות ההלכתיים ומובאות מספרי ההלכה – הרמב"ם הטור והשולחן ערוך, תוך שמתבהרת ללומד דרך פסיקת ההלכה בנושא הנלמד. יהי רצון שתזכה ללכת עד ברכיך בדם – הברכה לכהן דרכו של הרב זצ"ל היתה זרועה במאבקים עם הרחוב החרדי, ולא דוקא מאנשי הישוב הישן של ירושלים. בנושא המאבקים "אין חדש תחת השמש" – ככל שעובר הזמן ניתן לדעת בצורה ברורה עתה שההתנכלויות לרב קוק זצ"ל נעשו ביוזמות ובביצוע של אנשי הרחוב תרתי משמע, ואף לא פעם אחת היתה פגיעה של גדול בדור ברב זצ"ל. מנהלי המהומות היו אנשים משועממים שניסו לרכז סביבם תשומת לב ומצאו במי שלא יגיב, ובמי שאהבת ישראל היתה בראש מעייניו כתובת נוחה לפעילות מעין זו. בשבועות האחרונים לחייו, הגיע לביתו של הרב בחור חרדי ובידו מספר מכתבים. הוא ביקש למסרם אישית לרב. התלמיד שהיה על הפתח, איפשר את כניסתו למרות שבאותו זמן הדבר לא היה מקובל בגלל מצבו של הרב. הבחור מסר את המכתבים ויצא ונעלם. לאחר כמה דקות נכנס התלמיד לרבו ומצאו בוכה מרה כשבידו המכתבים. היו אלה אוסף כתבי שטנה, פשקוילים, כנגד הרב קוק ש"נשלחו" אליו ממאה שערים. מסופר על הרב זוננפלד, רבה של ירושלים באותם זמנים, והרב קוק זצ"ל שנפגשו בדרכם לכותל. הרב זוננפלד בירך את הרב קוק "יהי רצון שתזכה ללכת עד ברכיך בדם". הכוונה היתה לדם הקרבנו בבית המקדש. הרב קוק כהן היה וברכה זו על בנין בית המקדש ועבודת הכהן בו, היא רק דוגמא ליחסם של גדולי ירושלים לרבה של העיר. קשר מיוחד היה לרב קוק עם ה"חזון איש" – בחנוכת הישיבה המפוארת פורת יוסף ביפו נכחו בין השאר גם החזון איש והרב קוק. משך כל זמן נאומו של הרב קוק זצ"ל, עמד הרזון איש על רגליו. רק בתום נאומו התיישב במקומו. שבוע לפני פטירתו של הרב, ביקש החזון איש לבוא ולבקרו. הרב קוק סירב. "שקדן אחד יש בדור – אמר – ואל לו לבטל מלימודו". זה היה היחס האמיתי בין גדולי ישראל בינם לבין עצמם, וחשוב לשנן לעצמנו במיוחד בימים אלו את המסר הזה. גחל"ת – מאבקי כח בציונות הדתית עם פטירתו של הרב קוק זצ"ל בתרצ"ה (1935) הורגש בישיבה חלל ריק. ישיבת מרכז הרב לא מילאה תפקיד ציבורי מרכזי בעצם עד תחילת שנות ה-60'. אבל עד אותה תקופה התרחשו סביב הישיבה פעילות אשר הביאו לעליית מעמדה מאז. התפתחותה של הישיבה חלה בד בבד עם התפתחות חשיבתית בציונות הדתית. בתחילת שנות החמישים התגבשה בישיבת כפר הרוא"ה קבוצת צעירים לגרעין שנקרא גחל"ת, ראשי תיבות של – גרעין חלוצי לומד תורה – בין חברי הקבוצה היו הרב דרורי, הרב פילבר, הרב הרלינג, הרב ולדמן. מדריכם של חברי הקבוצה היה הרב דרוקמן. חברי הגרעין שמו להם למטרה להדגיש בצורה ברורה את מעורבותו הפעילה של היהודי שומר תורה ומצות בבנין הארץ, לא פחות מבני הקיבוצים והמושבים דאז. היהודי הדתי איננו גרורה, או נספח לבוני הארץ, אלא מהווה נדבך בפני עצמו. בחלק מהדברים נפרד מאחרים ובחלקם מאוחד איתם. מעניין לקרוא את הדברים בלשונים של חברי גחל"ת בעלונים מתשי"ד: "מטרתנו לאחד בקרבנו את דמות איש העבודה עם יהודי שומר תורה ומצות. נוכיח לכל סוציאליסטי וקומוניסט עד כמה ערכי הצדק שלו אינם נכונים ויציבים. מטרתנו ליצור קבוצה חדשה". גישה זו יצרה מהפך בדרך החשיבה ב"בני עקיבא". לא מעט חיכוכים היו בין חברי הקבוצה לבין ההנהלה הארצית של בני עקיבא. עיקר דרישתם של חברי גחל"ת היתה הגברת החינוך התורני בין חברי בני עקיבא כחלק מהכשרתם החלוצית. ביטוי לנחישותו של המאבק דאז ניתן למצוא בקריקטורה שפורסמה אז בעלון "זרעים" של תנועת בני עקיבא: מתאגרף שעל חולצתו רשומה המלה "הכשרה" שרוע על הארץ בעוד מתאגרף אחר, שעל חולצתו המלה "ישיבה" עומד מעליו – מנצח. אם לשפוט לפי הציטוט מדברי הרב נריה שליט"א שיובא להלן, ניתן לראות שדרכם של חברי גחל"ת היתה לרוחו של ראש הישיבה ואף עודדה אותו. בבחינת "מתלמידי יותר מכולם". בוועידת הפועל המזרחי בשנת תשי"ג אמר הרב נריה את הדברים הבאים: "סבורים היינו כי הכל ידעו שמדינת ישראל צריכה להיבנות על תורת ישראל. קמה המדינה וחל שינוי לרעה. בעייתנו: כיצד להתייחס למדינה שאינה נותנת לתורת ישראל לקבוע את דמותה. איננו רוצים גטו, אולם אחרים מכריחים אותנו לכך". אולי נוכל רק להוסיף ולומר על דברים אלו שלפעמים נדמה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. חברי קבוצת גחל"ת עלו לירושלים לישיבת מרכז הרב ונפגשו עם הרב צבי יהודה הכהן קוק. בפגישותיהם אלו החלו ביצירת הקשר הלא ישיר של הרב צבי יהודה הכהן קוק עם סניפי בני עקיבא השונים, עם בני הנוער של בני עקיבא, ולולא דמיסתפינא היינו אומרים שכאן החלה מנהיגותו הכלל ציבורית להאיר על פני ציבור ניכר בקרב היהדות הדתית-לאומית. ניכר שהקמתו של גוש אמונים ב-74' הינה הגורם המכרזי בספרו של יוחאי רודיק. זהו אולי האידיאל אליו ציפו משנות החמישים גם חברי גחל"ת – לימים ממקימי ה"גוש", וגם ראשי היהדות הדתית הלאומית שביקשה במשך השנים שלא להיות גרורה אלא גורם מרכזי ופעיל בתחיית העם בארצו. השוואות ודימויים לייחודה של תנועה זו שזורים בין דפי הספר. האם גוש אמונים זו החוליה החסרה לציונות הדתית מאז קום המדינה? "אין ספק שמאז קום המדינה ועד לראשית הקמתו של גוש אמונים לא קמה בציבוריות הישראלית הדתית תנועה דתית נטו שתוכל להציג את עצמה כגורם מרכזי בציבור הישראלי שיש חובה להתחשב בו", אומר יוחאי רודיק. "אנשי גוש אמונים היו והינם אנשים שצמחו בקרב הציבוריות הישראלית הכללית, התלבטו בקשיי החברה הישראלית, לחמו את מלחמות ישראל, מילאו חובותיהם למולדת, ובזכות דברים אלו קמו, בעזרת מערכת ערכים וחינוך, והביעו את מחאתם כפי שעשו זאת לאחר מלחמת יום הכיפורים". "יחודם בכך" – אומר רודיק – "שבניגוד לתנועות המחאה האחרות דאז, הביעו דעתם בצורה חיובים על הדברים שצריכים להיעשות ולא כנגד אנשים מסויימים ובכך אולי הצלחתם". וזאת לדעת, ראשי "גוש אמונים" שהחלו את פעולתם ב-74' לא "נולדו" באותו זמן. התהיות והספיקות התעוררו אצלם כבר קודם. כולם היו לוחמים במלחמת ששת הימים, בה שוחררו יהודה, שומרון, רמת הגולן וסיני. חלקם ממקימי גוש עציון, שראשיתו בדרך לא דרך, וכולם שמעו את דבריו של הרב צבי יהודה הכהן קוק ערב מלחמת ששת הימים ביום העצמאות תשכ"ז: "איפה חברון שלנו – האנחנו שוכחים את זה?! והיכן שכם שלנו, ויריחו שלנו? כל רגב ורגב, כל ד' אמות – הבידינו לוותר אפילו על מילימטר אחד מהן?" שאלותיו הנוקבות של הרב נותרו ללא מענה עד לתחילת המאבק ב-74'. ותלמידיו הקרובים, ביניהם חברי גחל"ת בעבר, שהיו לתלמידיו המובהקים, התהלכו אף הם עם השאלות, ללא מענה. ההתעוררות לבקשת תשובה – בתחילה כתנועת מחאה, ולאחר מכן, עם ההתמדה, הפכה תנועה זו לגורם לאומי – היא לא רק הולדת "גוש אמונים". אלו אולי פירותיו של גרעין גחל"ת, שבמשך למעלה מ-20 שנה נזרעו בציבור הדתי לאומי. ציבור זה לא קיבל את מלא התשובות עם תום מלחמת ששת הימים. ציבור זה אף פעם לא הרגיש עצמו כתייר וכמבקר בארצו שלו. הוא רצה להרגיש את עצמו כבעל הבית. וכן הם דברי הרב זצ"ל בראשית ספר אורות: "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חקוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה". זאת היא האמת הפנימית אותה שאפו ושואפים ראשי גוש אמונים להביא לידי ביטוי מעשי בשטח. והמחשת אמיתותם של הדברים היתה עם יציאתו של הגוש לשטח. אב ובנו – מורה הדרך וממשיכה וכשפונה חנן פורת, אז מראשי גוש אמונים, מעל דפי "שדמות" בתשל"ב בדברים נרגשים: "נתבעים אנו להתקשר ולדבוק בממשיכי דרכו (של הרב קוק א. י. זצ"ל) באמונה ולפתוח חוגים לעיון בספריו בדרך סדורה. דבר אחד גלול נתבע מאיתנו: יהי לנו הרב זצ"ל לרב". לדברים אלו יש מענה. אמנם לא באופן פובליציסטי, מעל דפי עיתון כזה או אחר, אך בשטח. זה הזמן שקריאתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק מעוררת הדים בציבור הדתי לאומי. ציבור זה מתאסף סביב מי שלדעתם יכול להנחותם הדרך. סביב מי שייעד את עצמו להיות מסביר תורת אביו – סביב בנו יחידו הרב צבי יהודה. כך קראו לו תלמידיו בשמו הפרטי, גם כן סממן להתבטלותו מפני אביו זצ"ל. ואולי סימן לפשטותו, לרצונו את הקשר הבלתי אמצעי עם מי שאמורים להיות "החיילים בשטח" מפעילי תורת הרב זצ"ל. בעיני רבים שלא היו קרובים לאורח החיים המיוחד של ישיבת מרכז הרב, הצטיירה דמותו של הרב צבי יהודה זצ"ל כדמות אנטי מנהיג. וכך תיאר זאת עיתונאי מעיתון הארץ: "פער של שני דורות לפחות מפריד בינו לבין שומעי לקחו, הגויו לא היה ברור והיה צורך בהקשבה מרוכזת והסבר כדי להבין שיחותיו, במיוחד לאלו שאופן דיבורו לא היה שגור על אזנם. דעותיו נאמרו פעמים באופן חד משמעי ובניסוחים שפעמים היו קשים ונוקבים, מסוג הניסוחים המסייעים לאדם לרכוש לעצמו יותר אויבים מידידים". ולמרות זאת היה הרב צבי יהודה זצ"ל היחיד בכל הכח הפוליטי שעיצב את התפיסה של שלימות ארץ ישראל, גם בקרב חילונים, מחברי התנועה למען ארץ ישראל השלימה, ומאורח יותר מחברי "עין ורד". וכמובן בקרב ישיבת מרכז הרב ושלוחותיה. עיקר כוחו נתבע מהיותו בנו של מרן הרב קוק זצ"ל. ואת זאת הדגיש בעצמו פעמים רבות. "אבא אמר", "אבא עשה", "אבא כתב". ובעיניו הרגשת את קירבתו הרבה לאביו. בכל הזדמנות הדגיש הרב בצי יהודה זצ"ל את תפקידו המיוחד בהסברת תורת הרב זצ"ל לציבור הרחב. גם ספריו "לנתיבות ישראל" בשני חלקים, ו"להלכות ציבור", הם ספרי מאמרים שעיקרם תרגום מעשי של תורת הרב זצ"ל (תורה שהיתה תיאורטית עד להקמת המדינה) למציאות של המדינה המתחדשת. ולא דבר פשוט הוא. גוש אמונים – מעין חיבור של הציונות הדתית עם החילוניות לבנין הארץ במעגל היותר רחב השפיעה פעילותו הרוחנית של הרב בצי יהודה זצ"ל גם על הציונות החילונית בארץ ישראל באותו זמן. במשך כ-25 שנות מדינה היו הציונים הדתיים מעין נספחים לציונות החילונית, בתחום הפוליטי כבשאר התחומים, וקיבלו את חלקם בהתאם. כל מחאותיהם של נציגי הציונות הדתית לא השפיעו על אף אחד. נוצרה מין מדיניות "חלוקה". כל אחד קיבל את שלו ותו לא. ולהלן כמה ציטוטים מהתקופה, רובם פורסמו בעיתון "הצופה" בתחילת שנות החמישים: "נועלים בפני היהדות הדתית דלתות במשק המדינה, שירותה ומנגנונה ומכריזים השכם והערב בקול רם: מוהיקנים אתם! שרידים ממי שהיו דור אחרון לתפילין. תש כוחכם. מפריעים לנו בעשיה ואינם מאפשרים להרחיב את החינוך הדתי." או "השאלה היא כיצד יוכלו אדוקי דת הקודש לחיות עם אדוקי דת החולין. מאבק סמוי זה על תעודת הזהות היהודית על זכות היצוג הנאמן של היהדות לדורותיה הוא שמחלחל בתוך יחסינו עם הציבור החילוני". (הרב נריה – תשי"ג). או "גטו נוצר והולך לאט לאט ובבטחה לשומר השבת. חיץ חברתי מתחיל סוגר עליהם. טבעת הסגר מתהדקת סביב חיי תרבותם… שומר השבת מתבדל בעל כורחו ממחלל השבת. הר בגביה ביניהם ואהבת ישראל נפגמת… מה יעשה אפוא יהודי שומר השבת בארץ מולדתו?" מוכר לכם – הקוראים – מאיזה שהוא מקום? דברים אלו ודומים להם פורסמו בראשית שנות החמישים. לאחר מלחמת ששת הימים הפכה התופעה למבוכה. אובדן דרך בציבור החילוני. כשמאירים באור חזק מאוד לי שעמד עד עתה בחושך הוא מסתנוור לרגע עד שעיניו מתרגלות למראה האור או למה שהאור מראה. דומה שרק אדם אחד היה מסוגל באותה תקופה לאחד סביבו את שני הענפים ולהובילם יחד קדימה. לו היתה סלולה הדרך. הרב צבי יהודה זצ"ל הוביל בדרכו של אביו מרן הרב קוק זצ"ל את שני פגלי הציבור ואיחדם במסלול אחד. במסלול שסלל אביו לאותה מטרה. את החסר שבתנועה כזו ביטא הרב נריה שליט"א במאמר בעתון "שדמות" מתשל"ב לפני הקמת "גוש אמונים": "אילו בקולו של הרב קוק היינו שומעים, אילו לאורו המלא היינו הולכים, היתה נוצרת תנועת תחיה דתית גדולה בעלת כוחות מוסרים כבירים אשר נגדה לא היו עומדים שום מחיצות מעשיות. ברשפי אהבתה היתה מלהיטה לבבות, היתה מתיכה את האומה ויוצקת אותה לגוף אחד איתן. עכשיו שלא זכינו, באו צבורים דתיים ולקחו מתורתו רק את הצד החיצוני, את ההכשר לשיתוף פעולה עם יהודים לא דתיים, מבלי למצות את עומק תכנה המחייב. לא קם הכוח הציבורי הרוחני והאדיר הנושא בפנימיותו את החזון המצרף המאחד והמלכד". תשובה חלקית קיבל הרב נריה שליט"א עם הקמת "גוש אמונים". המחתרת היהודית שני אירועים לאחר מותו של הרב צבי יהודה זצ"ל מבליטים בצורה משמעותית ביותר את חסרונו של הרב בהתווית הדרך לתלמידיו. זמן קצר לאחר מותו נהרסה העיר ימית ונמסר חלקו, המיושב לשעבר, של סיני למצרים. האירועים שליוו את הנסיונות לביטול הגזירה ואולי אף עצם המחשבה על ביטול הגזירה בדרכים אלו הם אחד מסממני המבוכה הזמנית ואובדן זמני של הדרך עם פיטרתו של הרב בצי יהודה זצ"ל. מאז הקמתו של "גוש אמונים" ובמשך כל נסיונות ההתישבות ברחבי יש"ע, היתה אזנו של הרב בצי יהודה זצ"ל כרויה לשמוע את רחשי ליבו של העם. "האם העם איתנו" היה שואל את מקורביו. במקרים שלא היתה תמיכה של העם היה דורש במפגיע להפסיק את המאבק המסוים. וכך היה. לא כך היה בעת פינוי ימית, והדברים ידועים. הפיצול בציונות הדתית והגישות השונות ביחס לאירוע, הראשון מסוגו בכל שנות קיום המדינה בלט בשטח. השפעתם של הרבנים מבית מדרשו של הרב זצ"ל לא היתה מלאה. בסופו של דבר התחזקה המציאות מעל כל המחלוקות לצערנו, והכוחות הופנו לאפיקים אחרים. המאורע היותר בולט שהדגיש את אבדן המנהיג והחיפוש אחר מנהיג אחר היה הקמתה של מה שנקרא לאחר מכן "המחתרת היהודית". בספרו מנסה רודיק לגעת בשרשי הקמתה של "המחתרת". מבחינה רעיונית דומה יותר "המחתרת" לתולדה מבית מדרשם של לח"י ואצ"ל, ולא להמשכיות מבית מדרשו של הרב צבי יהודה זצ"ל (זאת בין השאר בגלל החשיבות שנתן הרב זצ"ל – מה יגיד העם). ראשי המחתרת, ביניהם יהודה עציון, היו אמונים על הגותו של שבתאי בן דב, איש לח"י לשעבר שפיתח תורה מדינית וגישה מיוחדת לנושא הגאולה שצריכים להשתקף במדינה האידיאלית. תורתו זו מצאה מסילות לליבו של יהודה עציון, ובמיוחד יחסו של בן דב ז"ל להר הבית. אידיאולוגיה דומה לזו של המחתרת היהודית נמצאת כבר שנים רבות קודם לכן באידיאולוגיה של התנועה הדתית ברי"ח – ברית החשמונאים, שהוקמה בשנת 1937. חבריה הצטרפו מאוחר יותר ללח"י. בין מקימי ברי"ח היה גם הרב משה סג"ל ז"ל – בעל התוקע ליד הכותל בתקופת המנדט. השם ברית חשמונאים מרמז ואף יותר מכך, לכיוון האידיאולוגי של חבריה במיוחד על רקע התקופה. הוסף לגישה זו את "עיקרי התחיה" של יאיר אברהם שטרן, מנהיג הלח"י עד 1945 וקיבלת בסיס איתן לאפשרות שונה מאשר הכיוון אותו היתווה הרב צבי יהודה. הקימו ישיבה על קברו ממשיכי דרכו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל ביקשו ליחד את שמו בדרכים שונות. לפני כ-4 שנים הוקמו במקומות שונים בארץ אולפנות לבנות בגילאי תיכון. האולפנות הנן במתכונת הלימודים של אולפנות "בני עקיבא". דגש רב מושם בלימודי הקודש על הוראת תורת הרב קוק זצ"ל ועל משנתו בנושא בנין הארץ וגאולת העם בארצו. אולפנות אלו נקראות בשם "אולפנות צביה". הן הוקמו בשלומי, עפולה וירושלים, והמנהל הכללי וממקימיה הוא ר' שמואל מאיר מירושלים. בביתו של הרב צבי יהודה זצ"ל הוקם "מכון לחקר כתבי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל". מכון זה כשמו כן הוא – מוציא לאור את דברי הרב שבכתובים. דברים שעיקרם דרכי ההוצאה לאור של כתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. המכון פועל בנשיאותו של הרב הראשי לישראל הרב אברהם שפירא. מי שעובר בשכונת קריות משה לא יבחין בכך. אבל כל המצוי בנבכי השכונה ומכיר את תושביה יודע שלאחרונה עברה השכונה שינוי מהותי. רוב תושביה הם תלמידי ישיבת "מרכז הרב" או לפחות קרובים בהשקפתם לישיבה. בשכונה קיימים מוסדות חסד רבים שמנוהלים על ידי מקורבי מרכז הרב, ומיועדים לכל הציבור. בקרית משה התהווה מעין אורח חיים של שטעטל חסידי – אך מודרני, שבמרכזו הישיבה. קימים שם מוסדות חינוך, מפעוטון, גן-ילדים, תלמוד תורה, בי"ס יסודי ברוח ישיבת מרכז הרב ובניהולם של בוגריה. כמו כן לצד ישיבת מרכז הרב קיימת כבר שנים "ישיבה לצעירים" – ישיבה תיכונית ברוח תורתו של הרב זצ"ל. מתנהל גם בשכונה "מכון מאיר" – לחוזרים בתשובה בניהולו של הרב דב ביגון – מתלמידי הרב צבי יהודה זצ"ל. אחוז ניכר מהתלמידים בגן החובה ואולי אף בכתה א' בבתי הספר נקראים היום בשם "צבי-יהודה". כך הדבר גם בישובים שונים ביש"ע בהם מצויים תלמידי הישיבה לשעבר. נוהג זה של קריאת שם הרב שנפטר לילדים שנולדו לאחר פטירתו, קיים וידוע בחצרות חסידים, וגם כאן ניתן לראות בהתקיימותו. ממשיכי הדרך ניתן להצביע בבירור על שלוש דמויות תורניות שהינן ממשיכי דרכו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל: הרב שלמה אבינר– רבו של הישוב בית אל. בעבר ממקימי קשת שברמת הגולן, ורב הישוב שם. הרב אבינר, יליד צרפת, ידוע בקרב חוגי "מרכז הרב" בהסברתו את תורת הרב זצ"ל ואת תורת הרב בצי יהודה זצ"ל בצורה ייחודית. הדברים מגיעים לציבור הרחב באמצעות פרסומים בחוברות על נושאים שונים, אם בתחום השקפת עולם, אם בתחום ההלכה ואם בדרך הסברתו את פרשיות השבוע. הרב אבינר שוקד רבות על מסירת תורת הרב בדרך הכתיבה. ניתן למצוא לפעמים את מאמריו מתפרסמים בעתונות כתגובה על אירועים שונים. הרב צבי טאו– מראשי ישיבת מרכז הרב. אחד מבני הסמכא הבולטים בהסברת תורתו של הרב קוק זצ"ל. הרב טאו ידוע כמי שמתרחק מפרסום ומקש עם התקשורת בכל צורה שהיא, וזו אחת הסיבות שקולו אינו נשמע בציבור הרחב אלא בקרב תלמידי הישיבה. במקרים מסויימים אף הביע דעה מנוגדת לדעתם של ראשי גוש אמונים ואלו הכפיפו עצמם למרותו. הרב זלמן מלמד– ראש הישיבה בבית אל. כאן בא לידי ביטוי "גדול שימושה". הרב מלמד הינו דמות כריזמטית. כאן "מתחדשת" במידת מה החצר החסידית שהיתה קיימת בביתו של הרב בצי יהודה זצ"ל. הסיפור הבא מאפיין אולי יותר את שתי הדמויות: את הרב צבי יהודה זצ"ל ואת הרב זלמן מלמד שליט"א: בזמן לימודיו בישיבה היו לרב מלמד מספר מועט של חברים, לא יצר קשר עם תלמידי הישיבה והדבר העיק עליו. בדידותו הוקרנה גם כלפי חוץ. יום אחד פגשהו הרב בצי יהודה ושאלו: "מדוע אתה עצוב כל כך?" "מכיון שאין לי חברים" – ענה הרב מלמד. "אם כך" – פסק הרב צבי יהודה – "אני אהיה חברך". מאז נוצרו קשרים חמים בין השניים וידידותם הייתה למעין אהבת נפש. גם כאן מתאפיינת דמותו הכנה והפשוטה ויכולתו של הרב בצי יהודה זצ"ל ליצור קשר ישיר עם תלמידיו.   [1] על המחבר: הרב יוחאי רודיק מחבר הספר החדש: "ארץ גאולה" הוא בוגר ישיבת "מרכז הרב" בירושלים וישיבת "הר עציון" בגוש עציון. מחקריו בנושאי דת ומדינה הקנו לו מקום נכבד הן בקרב העולם התורני והן בקרב העולם החילוני. ספרו החדש מהווה נסיון מחקרי ראשון מסוגו להציג קבל עם את שורשיו האידיאולוגיים של הצבור הציוני-דתי בכלל ותנועת "גוש אמונים" בפרט, לא כ"מוכי תסביך משיחי", כהגדרת חוקרים מסוימים, אלא כמערכת חשיבה ריאלית וברורה ששורשיה יונקים מתורת ישראל, ועיקרה מתמקד בקונפליקט המסוים בין חוק מדינה חילוני מחד גיסא וחוק התורה מאידך גיסא. הענין הרב שעורר הספר בקרב ציבור דתי וחילוני כאחד, יוצר פתח לתקוה שהסברה מסוג זה ואחר, יהוו גשר ליתר התקרבות בין חלקי העם השונים.